זאת אני, כמה שנים אחורה
ילדה חרדית, ביישנית, מופנמת, ובעיקר בעיקר – ממורמרת.
ממורמרת על הסביבה שמכריחה אותי ללכת במסלול הרגיל כמו כולם,
לעשות תואר, להתחתן, להתקבל למשרה קבועה, להביא ילדים בגיל צעיר
ולהמשיך את החיים בלי יותר מדיי חלומות. את אישה בבית חרדי, בכל זאת.
ככה חייתי עד גיל 23 – שנתיים אחורה בדיוק.
עבדתי בתור מוקדנית בשכר חודשי של 5,500 ש”ח, כשאני יודעת שגם בסיום
התואר יוסיפו למשכורת שלי עוד 2,500 ש”ח. ומספרים לי סיפורים על איך אחרי
7 שנות ותק אני הולכת להרוויח 15,000 בחודש במקרה הטוב
אני קרועה מבפנים.
מצד אחד הראש שלי מלא בחלומות גדולים, אבל מצד שני ברור לי לאן מסלול החיים שלי הולך בקצב הזה, הוא הולך להיות משעמם ומלא מרמור.
אז אני דוחה את כל החלומות עם תירוצים של ‘אחרי התואר’, ‘מתישהו’ וכל תירוץ אפשרי, מה שכנראה היה נגנז ולא קורה לעולם.
